הרגל התנפחה לי בר"ה כך שביליתי את היום בחדר מיון בשל חשש לפקקת ברגל
ברוך ד' הכל תקין.
ישבה לידי אישה מבוגרת, יותר צעירה מאמא שלי אך נראית מבוגרת ממנה בעשור לפחות.
שוחחנו מעט והיא ספרה שהיא גרושה ללא ילדים, מידי פעם היא צחקה מבדיחה ששלחו לה בוואטסאפ ובגדול הייתה משועממת נורא נורא.
אני יושבת על קוצים מחכה שהסיוט ייגמר והיא אומרת לי:"תראי אני לא ממהרת לאף מקום..יש לי המון זמן".
בראש רצים לי הבישולים של שבת, ערמות הכביסות,קניות שצריך להשלים ועולם ומלואו.
והיא לידי פנויה פנויה..
לרגע קטן ממש קנאתי בה.
אבל אז הודיתי על העומס, על החגים, על המשפחה ועל כל מה שקיבלתי.
אני רואה את אמא שלי, אלמנה כבר עוד מעט 15 שנה ויחד עם זאת עמוסה כמו איזה ראש ממשלה:
-מארחת את הנישואים
-שומרת על הנכדים
-מעודדת בבית אבות זקנים
-מבשלת לעזר מציון עבור משפחות של חולים
-בעלת קליניקה מלאה במטופלים
-מפנקת יולדת בביתה, ילדת הזקונים
לא נחה לרגע..
"אדם לעמל יולד"
בואו נודה על היש.
בואו נקיף את עצמנו בעשייה מבורכת.
כי עשייה מיטיבה עם האדם ומוסיפה לו שנים.
באיזה עשייה אתם מקיפים את עצמכם?
דסי רוזן-יועצת ארגונית
מלווה מנהלים ומנחת סדנאות
