כשאנחנו חושבים על חקלאות, אנחנו רואים תהליך איטי ומתמשך. החקלאי זורע את הזרע בקרקע, משקה, מטפח, אבל לא קורה כלום רק שקט, דממה ואדמה חרושה. הזרע מתחבא לו באדמה ונרקב לאיטו אבל אז דווקא ברגע הזה שהכל נראה אבוד מתחילה הצמיחה ויוצא לו עלעל קטן ירוק ורענן , השדה פורח וציוץ הציפורים הופך למנגינה ערבה.
באחד מימי ההכשרה שלי להיות מנחה לניהול זמן בחברת "בו בזמן" של טלי סגל, שמעתי ממנה סיפור מעניין. היא סיפרה שכשהיא מרצה בכנסים שעולים לה אלפי שקלים, היא יודעת שלא יהיו טלפונים להזמנות מיד אחרי ההרצאה. אבל ההרצאה היא כמו חקלאות – היא זורעת זרע, וכעבור כמה חודשים מתחילים להגיע הטלפונים של כאלה ששמעו אותה בכנס.
ואכן, היום קרה לי סיפור דומה. התקשרה אליי מנהלת להזמין סדנא, "את זוכרת אותי?" היא שאלה ונזכרתי שדיברנו לפני קרוב לשנה על סדנא עבורם אבל בסוף זה לא יצא לפועל והיא לא חזרה לתיאום אחרון וסופי.
שאלתי אותה היום:"תגידי למה לא סגרנו אז? מה היה שם?" והיא אמרה: "אז רק עשיתי בירורים והבנתי שאני רוצה. התחלתי להערך עם תקציב, לחדד המטרות לאסוף את הצרכים ועכשיו זה בול הזמן המתאים". ואני חשבתי שאולי אמרתי בזמנו משהו לא נכון שגרם לה לסגת..
כמנהלים/עובדים, אתם עושים שינויים קטנים – אולי מתחילים להגיד "בוקר טוב" לכולם, אולי משנים דרך הסתכלות ולעיתים אתם מרגישים שלא יוצא מזה כלום והמציאות נשארה כשהייתה- שקט, דממה ואדמה צחיחה.
אבל האמת היא אחרת. כל שינוי קטן מחלחל לאט לאט בצורה הדרגתית עד שאפילו לא שמים לב אליו והוא הופך להיות חלק מהשגרה.
סיפרה לי יועצת שלפעמים היא מקבלת מיילים מלקוחות כעבור שנתיים, בהם כתוב שברגע של עצירה והתבוננות הם קלטו שהשינויים שהם עברו לאורך השנתיים היו בזכות העבודה איתה.
"הזורעים בדמעה ברינה יקצורו" – כמו החקלאים שזורעים ואז מתחילים לבכות ולהתפלל שירדו גשמים בכמות הנכונה ובזמן הנכון ובסוף זוכים לקצור ברינה, כך גם אנחנו.
אל תפסיקו להשקיע, ואל תתחילו לשקוע
כי רגע לפני שקיעה תבוא הישועה
